אכילת בינג' (Binge Eating) היא הפרעת אכילה נפוצה המאופיינת בהתקפים של זלילת מזון בכמות גדולה בפרק זמן קצר, יחד עם תחושת חוסר שליטה ותסכול רגשי. ההפרעה אינה קשורה לרעב פיזי, אלא פעמים רבות היא תגובה למצוקה נפשית, רגשות שליליים או דחק. הפרעה זו מוגדרת ב-DSM-5 כהפרעת אכילה קלינית בשם Binge Eating Disorder (BED).
מאפייני אכילת בינג':
כמויות גדולות בזמן קצר: אכילה הנמשכת שעתיים או פחות, ובמהלכה האדם אוכל הרבה יותר ממה שרוב האנשים היו אוכלים באותן נסיבות.
חוסר שליטה: האדם מרגיש שאינו מסוגל להפסיק לאכול או לשלוט בכמות האכילה.
תחושת מלאות קיצונית ולא נעימה: תחושה גופנית מכבידה ולא נוחה לאחר התקף.
אכילה בסתר: בושה או מבוכה מובילות לרוב לצריכת המזון כשהאדם לבד.
רגשות שליליים לאחר האכילה: תחושת גועל עצמי, חרטה ואשמה.
שכיחות והיקף התופעה:
בארצות הברית, ההפרעה נפוצה יותר בקרב נשים (1.6%) מאשר גברים (0.6%).
שכיחות גבוהה במיוחד נמצאת אצל אנשים הסובלים מהשמנת יתר (6.5%-8%).
לרוב, ההפרעה מתפתחת בגיל ההתבגרות המאוחרת או בבגרות המוקדמת.
גורמים מרכזיים להתפתחות אכילת בינג':
פסיכולוגיים:
דימוי גוף שלילי ודיכאון.
נטייה לביקורת עצמית ולתחושת חוסר ערך עצמי.
קושי בהתמודדות עם רגשות חזקים כמו כעס, בדידות, או חרדה.
ביולוגיים:
חוסר איזון הורמונלי המשפיע על תחושת רעב ושובע (כמו שיבושים במנגנון ההיפותלמוס במוח).
רמות נמוכות של סרוטונין, אשר משפיעות על ויסות רגשי ועל תיאבון.
נטייה גנטית: ההפרעה נפוצה יותר במשפחות מסוימות.
סביבתיים וחברתיים:
לחץ חברתי ותרבותי להיות רזה, במיוחד בחברות מערביות.
ביקורת או השפלה סביב משקל בילדות.
שימוש באוכל כאמצעי לנחמה או "פרס" בילדות.
טראומה:
חוויות עבר של פגיעות נפשיות או גופניות, כמו התעללות מינית או רגשית.
השלכות בריאותיות:
גופניות:
השמנה ומחלות נלוות כמו סוכרת מסוג 2, יתר לחץ דם, ומחלות לב.
בעיות עיכול, כאבי בטן, ורמות כולסטרול גבוהות.
נפשיות:
דיכאון וחרדה.
תחושת בושה ובידוד חברתי.
תחושת חוסר מסוגלות או אובדן תקווה לשינוי.
אבחנה לפי DSM-5:
כדי לאבחן אכילת בינג', נדרשת הופעתם של:
התקפי זלילה לפחות פעם בשבוע במשך שלושה חודשים.
חוסר תחושת שליטה על האכילה.
התקפים הכוללים לפחות שלושה מהתסמינים הבאים:
אכילה מהירה מאוד.
אכילה עד תחושת מלאות לא נוחה.
אכילה גם כאשר אין תחושת רעב.
אכילה בסתר עקב תחושת מבוכה.
רגשות שליליים לאחר התקף (אשמה, גועל, דיכאון).
דרכי טיפול:
פסיכותרפיה:
טיפול קוגניטיבי-התנהגותי (CBT):
זיהוי דפוסי חשיבה שמובילים להתקפים ושינוי דפוסים אלו.
שיפור דימוי עצמי ופיתוח אסטרטגיות לשליטה עצמית.
טיפול דיאלקטי-התנהגותי (DBT):
התמודדות עם רגשות עוצמתיים באמצעות טכניקות מיינדפולנס.
חיזוק תחושת שליטה עצמית וקבלה עצמית.
תמיכה תזונתית:
עבודה עם תזונאי מוסמך לשיפור הרגלי אכילה, התאמת תפריט מאוזן, והפחתת הסיכון הבריאותי.
תרופות:
תרופות כמו ליסדקסאמפטמין (Vyvance) המאושרת לטיפול בהפרעה.
נוגדי דיכאון לשיפור ויסות רגשי.
תרופות המיועדות להפחתת התיאבון או לטיפול בחרדה.
תמיכה קבוצתית:
קבוצות תמיכה כמו "אכלני יתר אנונימיים" מספקות סביבה בטוחה לשיתוף וללמידת כלים להתמודדות.
שינוי אורח חיים:
תרגול פעילות גופנית מותאמת שמגבירה את תחושת המסוגלות.
עיסוק בתחומי עניין המפחיתים את המיקוד באוכל.
מסקנה:
אכילת בינג' היא מצב מורכב המשלב היבטים רגשיים, פיזיים וחברתיים. באמצעות טיפול מתאים ותמיכה מקצועית, ניתן להשתלט על ההפרעה ולשפר את איכות החיים.
