חדרים של אהבה

על הספר

…לא כולם נחמדים ולא כולם רעים. פשוט אין לנו את הזכות להתפנק. אנחנו עובדות במקצוע מורכב."

טלי ואליס. צעירות, יפות ואינטליגנטיות. האחת עובדת כמארחת בדירה, האחרת כנערת ליווי. את חייהן מלוות גם בעיות אכילה קשות.

מה מוביל שתי צעירות שלכאורה הכול פתוח לפניהן לבחור בחיים קשים כל כך פיזית ונפשית?

ב"חדרים של אהבה" מנסה מיכל גבאי לענות על השאלה הקשה והמורכבת הזו. באמצעות הגיבורות שלה היא מתמודדת באומץ לב וברגישות עם שאלות שהתעוררו אצלה בעקבות החוויה המטלטלת שעברה במפגש אתן – שאלות על זוגיות, על הערכה עצמית, על אהבה ועל קבלה.

הספר מורכב מסיפורים אמיתיים של חמש נשים שאוחדו לדמויותיהן של טלי ואליס. דרך סיפורן אנחנו מגלים מה קורה במפגש בין זונה ללקוח ועד כמה מורכב להפוך לזונה או לחלופין להשתמש בשירותיה. מנגד הוא מתאר את מאבקן להיחלץ מהבדידות האיומה המלווה את עיסוקן ואת הכמיהה הנואשת שלהן לחיים נורמליים.

חדרים של אהבה, מיכל מישל גבאי, סטימצקי, 2014, 288 ע"מ.

טעימה מהספר

מבוא

הספר הזה מוקדש לכל אותם בני אדם ששכחו למחול לעצמם או להאמין בעצמם.

כשחשבתי על כתיבת הספר חשבתי לחשוף מעט מעולמי, שהורכב מהאופן שבו אני נראית ומכמה אני שוקלת. מכיוון שהחשיפה הייתה קשה לי – אנורקסיה היא התמכרות לא יפה ולא נעימה לאף אחד – החלטתי לאתר כמה נשים עם הפרעות אכילה כמו שהיו לי. הייתי כבר נשואה ובחודש הראשון להריוני. לא הבנתי כמה רגישות יכולה להיות בי. ההיריון ריכך אותי ובו זמנית הגן עליי בתהליך כתיבת הספר הזה.

דרך חברה שהביאה חברה איתרתי חמש נשים בגילאי עשרים ושלוש עד שלושים, שלכולן הפרעות אכילה, מאנורקסיה ועד בולימיה. בתהליך הכתיבה גיליתי שהן גם עוסקות בזנות, דבר שהעניק פן אחר לספר. ביקרתי בבתים שלהן ובמקומות עבודתן, ליוויתי אותן במשך תשעה חודשים. בזמן הזה הבטן שלי גדלה, וכשבני היקר אותת שהוא מוכן לצאת לעולם, גם כתיבת הספר הגיעה לסיומה. הבטן הגדולה שלי הצילה אותי לא פעם, כשביקרתי במקומות אפלים או מסוכנים, כמו בפעם שנקלעתי לפשיטה משטרתית באחת הדירות שבה אחת מהן עבדה. השוטרים ראו את הבטן התפוחה שלי, וכשהסברתי להם שאני כותבת ספר, ולכן אני שם, הם שחררו אותי עם אזהרה לא לשוב לשם יותר. מובן שזה לא הרתיע אותי. הייתי נחושהלהכיר את נפש הבחורות. ידעתי שההיריון שלי מגן עליי.

הנשים האלו אינן שונות מאף בחורה שהכרתם בכיתה, בצבא או בטיול בתאילנד. כולן סיימו בגרויות, אפילו בהצלחה, חלקן עשו שירות צבאי מלא, חלקן שירות חלקי, הן לא היו נרקומניות ולא נראו זולות. הן מאוד חכמות, אפילו אציליות ואינטליגנטיות. התמזל מזלי להכיר אותן ולחשוף את עולמן, לשבור את הסטיגמה שהייתה לי. הן חשפו בפניי את הצד האנושי שלהן ואת נבכי נשמתן, ועל כך אני מכירה להן תודה גדולה.

עבורי זה סוג של "שליחות", לחשוף בעיות שאף אחד מאיתנו אינו מעוניין לגעת בהן או להתעסק איתן. אחרי הכול, מה שבאמת חשוב לדעת ולזכור הוא שאם אין חמלה – אנחנו מקבלים מחלה, ולא משנה מה סוג המחלה. חוסר אהבה עצמית, חוסר הכרת תודה, מחסור באהבה בילדותנו, תלות באחר שישלים את מה שחסר בנו – כל אלו אינם מביאים לתוצאות טובות בחיינו. כל אחד חייב לעצמו אהבה אמתית ונקייה ואישור עצמי פנימי לקיומו. לצערנו או לטובתנו, אנו תלויים גם באהבה שאנחנו מקבלים מהבית ומהסביבה, ואף אחת מהבנות הללו לא חוותה הגנה או אהבה בבית, דבר שהביא אותן למקום של חוסר הערכה ושל שנאה עצמית, לעבודה בזנות ולהפרעות אכילה.

כולי תקווה שהספר יגיע לכמה שיותר אנשים. שיגרום להם להעריך את עצמם, את הזוגיות שלהם. בזכות הבנות נחשפתי גםלנקודת מבט גברית – למשל, איך בעלי חושב על נשים, ובכלל – איך גברים חושבים. הפרעות האכילה של הבנות בספר היו לאורך כל הדרך ולא הוסתרו לרגע. זה התחום היחידי שנתן להן הרגשה של שליטה על חייהן, אך בו בזמן שלט בהן.

שתי גיבורות הסיפור מורכבות מחמש הנשים שהכרתי. האותנטיות שלהן, הבחירה להיחשף מולי ולתת לי לקחת חלק בחייהן, ראויה להערכה. האומץ שלהן להיחשף בפניי ללא פילטרים וללא מסכות העניק לי אומץ ורצון עז לכתוב את סיפורן.

הפרעות האכילה שלי נפתרו עם לידת בני היקר, שעמו נולדה תקווה לחיים טובים יותר. למדתי להכיר תודה על חיי ולהיות מאושרת במה שיש לי. המסע שעברתי איתן לימד אותי זאת. היום כבר לא משנה לי קילו פחות או קילו יותר, העיקר להיות בריאים בגופנו ובנפשנו ולהודות על בחירות נכונות, להעריך את עצמנו, למחול, לאהוב. רק כך נגיע לשלום אמתי עם עצמנו ועם הסובבים אותנו ונוכל לחיות חיים בריאים וטובים יותר. אני תקווה שגם הבנות קיבלו משהו שיצעיד אותן קדימה, ואולי הסיפור שלהן ימנע מנערות אחרות ליפול להרס עצמי.

תודה אישית לעורכת אמירה מורג, שליוותה אותי לאורך כל הספר, האמינה בי כסופרת ונטעה בי את האומץ לבטא ולכתוב את כל אשר חקרתי על חמש הנשים שהכרתי. ללא פילטרים ומתוך חשיפה אמתית ואותנטית.

פרק 1: להתאהב מחדש

הגעתי לביתה של טלי בשעה שתיים בדיוק. בניין דירות ישן ברמת גן, בשכונה של אנשים קשֵי יום. כבר בכניסה נחרדתי ממה שראו עיניי. תיבות הדואר היו שבורות, פח הזבל היה מלא וסביבו היו זרוקות שאריות אוכל, קליפות של גרעינים וקליפות של תפוזים שנרקבו מזמן וניחוחן החמוץ מילא את האוויר. לא אהבתי לא את המראה ולא את הריח, אבל נשמתי עמוקות ועליתי את שלוש הקומות במהירות שאינני מורגלת בה.

טלי פתחה את הדלת בחיוך רחב ומזמין, חושף טור שיניים מושלמות וגומות מתוקות. רזונת, גבוהה, שערה השטני הארוך והחלק היה רטוב, ונראה היה שבדיוק סיימה להתקלח. היא נעצה בי את עיני השקד שלה. אם הייתי רואה אותה ברחוב לבטח הייתי מקנאה ביופי הטבעי שלה. היא לבשה גופייה לבנה גזורה עד הפופיק ומכנסיים קצרים שחשפו זוג רגליים ארוכות וחטובות.

התיישבתי על הספה הירוקה, מול שולחן עמוס בכיבוד ובממתקים שהכינה לכבודי, כמו ילדה קטנה.

המראה של טלי הפתיע אותי. ציפיתי שתתבייש בגופה ושתסתיר אותו, כמו שעושות רוב הבנות שיש להן הפרעות אכילה.

"אז איפה נתחיל?" היא שאלה בחיוך מקסים.

"אני צריכה שתהיי כנה איתי ותשתפי אותי בכול," אמרתי לה, ולא ידעתי מה אני מבקשת.

"אל תדאגי, אני ספר פתוח. אני כבר לא מחביאה את מי שאני. נמאס לי להתחבא. אין לי כוח להסתיר יותר," היא אמרה, "עצם העובדה שאת בביתי אומרת הכול, כי אני לא מארחת בדרך כלל. הבית שלי הוא מקום המקלט שלי והוא רק שלי."

התחלנו לדבר. היא סיפרה לי שהיא בת עשרים ושבע, אבל כולם אומרים לה שהיא נראית צעירה מגילה, מה שנכון, ושהיא חיה על ממתקים כי אוכל מנפח אותה וגורם לה להרגיש שמנה.

"לממתקים יש ערך קלורי גבוה. מזה אינך מפחדת?" תהיתי.

"לא, כי יש לי שליטה עליהם. בעבודה שלי אני לא יכולה לאפשר לעצמי להיות עם בטן נפוחה. היום זה היום החופשי שלי אז אני יותר נינוחה, אבל בדרך כלל אני מאוד קפדנית לגבי המראה שלי. אני לא יכולה לסבול נפיחות קטנה בבטן. זה ישר מחזיר אותי להרגיש שמנה," אמרה בטון רציני.

התבוננתי בגופה הרזה. "את יודעת שאת לא באמת שמנה?" אמרתי לה.

"אני מצליחה לעבוד על כולם שאני רזה בעזרת בגדים צמודים ומאריכים ושמירה קפדנית על כך שלא להיות נפוחה בבטן, וזה עובד," היא חייכה חיוך ניצחון, כאילו הצליחה לרמות עולם שלם. "כבר שנים אני במערכת יחסים עם הגוף שלי, מתעסקת עם המראה שלי. מערכת יחסים מתישה ביותר," אמרה בתסכול.

"במה את עובדת שכל-כך חשוב לך להיראות רזה?" שאלתי, מתעלמת מהעובדה שהיא באמת רזה. הנחתי שהיא תגיד לי שהיא מדגמנת או משהו דומה.

"אני עובדת בדירה. את יודעת, דירת אירוח בתל-אביב. את לא תאמיני כמה דירות אירוח יש בעיר הזאת, מחולקות לחדרים קטנים ובהם מלא בנות שרוצות לעשות כסף, וגברים רבים, שונים ומשונים, שרוצים… טוב, את יודעת מה הם רוצים."

נשמתי נעתקה. לרגע הייתי בהלם. "את מתכוונת לבית בושת? בית זונות?" שאלתי ואני מסמיקה. היא זונה. את זה לא ידעתי. אני בכלל אמורה להכין כתבה על הפרעות אכילה.

"כן," ענתה לי בקול רם, בטון מעט מתגונן, "אני עובדת בדירות כאלה מגיל צעיר יחסית. לא התגייסתי לצבא. הצבא שלי היה בפנימייה. שם שטפתי כלים, התחלקתי בחדר שלי עם עוד בנות ועבדתי בעיקר במטבח ובחדר האוכל. שם גם היו לי מפקדים על הראש. הרכזים של הפנימייה," אמרה בכעס, רק הפעם הכעס היה על המערכת. "בדקו אותי כל הזמן. אם אני לומדת טוב, אם אני עובדת טוב, אם אני מזדיינת כמו כולם וגם אם לא, מבחינתם אני אוטוטו אהיה כזאת. מזדיינת! כל הבנות בפנימייה כבר קיימו יחסי מין. כשהגעתי הייתי בהלם מהחופש בנוגע לסקס מצד אחד, ומצד שני מהנוקשות ומעצימת העיניים של הרכזים של הפנימייה. אני אז בכלל לא קיימתי מגע מיני. הגעתי בתולה בת חמש-עשרה. היום אני לא יכולה לספור את כמות הגברים ששכבתי איתם. איך הזמן עף," צחקה צחוק מזויף והציתה סיגריה ביד רועדת.

שתקתי. לא רציתי לקטוע את רצף דבריה.

"אני באמת האמנתי שהפנימייה תעזור לי למצוא שלווה. ששם יהיה לי את השקט שלא היה לי בבית. העוני והמכות בבית הפכו בלתי נסבלים, אז העדפתי לצאת משם." היא הביטה בי בעיני השקד הגדולות שלה, שנראו לפתע ריקות ועייפות. "הפנימייה הייתה חוויה לא נעימה בשבילי, אך למרות זאת נשארתי עד הסוף. ידעתי שכשאצא משם אעבוד בכל עבודה שתכניס לי כסף, רק לא לחזור לעוני שבו גדלתי. גם בפנימייה היה לי קשה. לבנות היו דמי כיס והן קנו לעצמן בגדים, ואני, לי חזייה נורמלית לא הייתה," היא השתתקה. "אני לא רוצה להפיל את זה עלייך ככה ושזה יישמע אכזרי או טיפשי. נאנסתי בפנימייה. אחד הרכזים אנס אותי. הוא היה מאוד מאוד נחמד אליי, דאג שיהיו לי נרות בחדר כשהיו הפסקות חשמל, תמיד חייך אליי כאילו הוא מבין אותי ומאמין בי. הוא היה הראשון שלי והוא זה שקרע את הבתולים שלי בצורה כואבת. כשהוא אנס אותי אני רק חשבתי כמה זה מביך שהוא רואה את החזייה הקרועה שלי ואת התחתונים הישנים שלי. שהוא רואה את העוני שלי. רק על זה חשבתי כשאנס אותי. איזו מטומטמת הייתי."

"סיפרת על זה למישהו?" שאלתי בקול חנוק, מנסה להחביא את המחנק בגרוני.

"השתגעת? מי בכלל היה מאמין לי? למי באמת היה לפנות? הוא דאג להפיץ שמועות שאני מזדיינת חופשי ושהוא מאוד מודאג ממצבי, שהוא באמת רוצה שאצליח ושהוא לא מעיף אותי מהפנימייה כי הוא מרחם עליי. את מבינה? הוא פגע בי והוא עוד מרחם עליי. הבן זונה הזה לקח את התמימות שלי, את מעט האמון שעוד נשאר לי באנשים."

טלי נראתה כאילו היא חיה את זה מחדש. חוסר הצדק, הכאב שעברה. לפתע קמה והלכה למקלחת. שמעתי את זרם המים. ישבתי בשקט. היא חזרה כשפניה רטובות עדיין. נראה שזה עזר לה להירגע מעט.

"יצאתי סחוטה מהפנימייה. רציתי רק לסיים את הבגרויות בשקט ולעוף משם. אני לא מבינה אך שרדתי במקום הזה. למזלי הייתה לי אליס, שהיום היא גם חברה וגם השכנה שלי. הכרנו שם. מצאתי חמלה אצלה. היא תמיד התחלקה איתי בממתקים או שהייתה מפתיעה אותי עם מכתב מעודד ועם ציור מצחיק. היא גם לימדה אותי איך להיות רזה. היא הייתה אלופת ההקאות והכדורים המשלשלים ולימדה אותי את כל סודות הדיאטות הקטלניות ביותר. היום אני זאת שלא אוכלת. אני מוגדרת אנורקסית והיא נשארה עם ההקאות שלה, היא בולימית. את תפגשי אותה. היא צריכה להגיע בכל רגע. היא היחידה שמבקרת אותי בבית שלי. רק לידה אני מרגישה בלי מסכות ובלי פחדים, אולי כי יש לנו לא מעט מהמשותף," אמרה וחייכה חיוך מתוק ושובה לב. "אנחנו מתעסקות בגוף שלנו. לשתינו יש אובססיה להיות רזות, כל אחת בדרך שלה, ושתינו מספקות 'אושר' לגברים, רק שאני עובדת בדירה והיא מעדיפה ללכת אליהם הביתה או למלון."

"למה בחרת לעבוד בזנות?" הרגשתי שאני חייבת לשאול.

טלי הביטה בי. "כשנאנסתי הרגשתי עוני וחשבתי על החזייה הקרועה, ובנוסף כולם קראו לי זונה, ולא הייתי כזאת. אז החלטתי שלא אסבול יותר עוני, ושאם כבר קוראים לי זונה, אולי באמת עדיף שאעסוק בזה. אחרי הכול, הייתי זקוקה לכסף. אבל חשוב לי שתביני, אנחנו אמנם זונות בגוף, אבל לא בנשמה. את הנשמה שלנו מעולם לא מכרנו, אבל הגוף תמיד להשכרה. החיוך להשכרה, השדיים, הכוס… איבר המין שלי, הפה. אבל לא הנשמה. שם הם לא נוגעים. יש מלא בנות שעובדות בזנות שמכרו את הנשמה שלהן, אולי אפילו לפני שהפכו לזונות. לעבוד בדירה זה כמו לעבוד עם לא מעט שותפות שמתחרות בך. הן מסתכלות עליי בחיוך מזויף כמו שהן מזייפות עם הלקוחות. אני לא מזייפת אף פעם. מי שנחמד אליי אני נחמדה אליו ומי שרע אליי חוטף. אני לא מסתירה את הרגשות שלי מאף לקוח, וזה המחיר שאני משלמת כדי להישאר נקייה."

"מה זאת אומרת נקייה?" שאלתי.

"תראי, גברים באים לזיין, זה נכון, אבל הם גם באים כדי לקבל רגש. הלקוחות שלי משתפים אותי כמעט בהכול. יש לי לא מעט לקוחות קבועים. אני מקשיבה להם. אחרי הכול, הלקוחות היו פעם ילדים, בנים רגילים, ויש להם רגשות ומטענים ואצלי הם פורקים את כל המטען, גם הפיזי וגם הנפשי. אני מודה שאני תמיד מודאגת מכך שלא אהיה יפה מספיק או רזה מספיק והם יברחו לי, כמו כל הנטישות שהיו לי בחיים," היא אמרה בשקט והשפילה מבט, "אני דואגת להיות בקשר אמתי איתם מעבר לסקס. זה גורם לי להרגיש מועילה ולא סתם זונה, ולהם זה עוזר להרגיש שהם פנו למישהי שבאמת מקשיבה להם. אני זוכרת את השמות של הילדים שלהם, את עיר מגוריהם או כל נושא שיחה שהם פתחו לפניי, ומשתדלת להמשיך את השיחה כאילו רק אתמול דיברנו.

אני תמיד שואלת לשלומם ואיך בבית ומה עם האישה. נשמע מצחיק. לי הם בטוח מספרים את הדאגות או את השמחה שלהם, יותר מאשר לזו שהם נשואים לה, שמחכה בבית וצמאה למה שאני מקבלת מהם: שיתוף מחשבות, רגשות וסקס פתוח. אני יודעת שלרובם בבית כבר כמעט אין סקס, ואם יש אז הוא לא מרגש. אני דואגת לקלף מהם שכבה אחרי שכבה וזה עוזר לי לשמור אותם קרובים אליי. ככה הם מתחברים אליי ונשארים לקוחות קבועים," חייכה כאילו נתנה לי נוסחה להצלחה, מרוצה מעצמה. היא התיישבה בישיבה מזרחית על הרצפה, וגופה הרזה והחטוב נראה לי פתאום שביר.

"כיף לי לשמוע אותם. לכן אני לא עם חיוך מזויף, אבל אני כן מזייפת בסקס. לפעמים אני נהנית גם מהסקס, הוא לא תמידנורא ויוצא לי לגמור לא מעט. יש לי שישה-עשר גברים ביום עבודה, ולגמור באמת עם כולם זה בלתי אפשרי. מצחיק איך כל אחד שבא אליי חושב שרק לו חיכיתי כל המשמרת… אני עושה שלוש משמרות בשבוע, ואם אין לי כוח אני עושה משמרת אחת או שתיים בשבוע. אף פעם לא רבתי על עוד משמרת, אם כבר להפך. זה מה שמבדיל אותי משאר הבנות. גם ככה כל משמרת מלאה בלקוחות קבועים ועוד כמה חדשים, שזה גם מרענן, אבל אשקר לך אם אגיד לך שהגוף שלי לא כואב בסוף משמרת. אני מתאמצת להיות מזדיינת טובה, וזה בנוסף להקשבה שלי, ככה שבסוף משמרת אני מרגישה מעולפת. לא פעם חזרתי עם כאבים עזים בגוף." טלי נראתה שוב לא נינוחה. היא נעה חסרת מנוח על מושבה ואז הוסיפה בקול חלש, "אז אני מותשת. מאוד. כל המשמרת בקושי יש לי זמן לעצמי, כמעט כל משמרת מסתיימת עם כאבים, אבל הכסף תמיד מנחם אותי. אני שם רק בגלל הכסף. זאת הנחמה וזה הפרס של כל סוף משמרת."

בלעתי שוב את הרוק שנתקע לי בגרון. היו לי כל-כך הרבה שאלות לטלי, אבל אף שאלה לא יצאה מהפה שלי. הייתי צריכה לעכל את כל הדברים שהיא שפכה בפניי. ואני רק רציתי לעשות כתבה על בחורות עם הפרעות אכילה. למשמע דבריה לא ידעתי מה יותר חשוב לשאול. האם היה עליי לשאול אותה למה היא בכלל מוכרת את גופה? למה היא מעדיפה להיות זונה? למה בכלל נכנסה לאנורקסיה? מה גרם לה להרגיש שמנה? היא בחורה רזה ולא נראה לי שאי פעם הייתה באמת שמנה. היו עוד הרבה שאלות שרציתי לשאול ולא העזתי. זה היה המפגש הראשון שלנו, אז החלטתי לדחות את כל השאלות למפגש הבא.

חזרתי הביתה מותשת. טלי שאבה אותי לעולם שלא הכרתי וגרמה לי להרהר לא מעט. כעסתי על עצמי שלא שאלתי אותה על הבית שבו גדלה. היא לא נראית זונה, חשבתי לעצמי, היא בחורה אינטליגנטית שסובלת מהפרעות אכילה. מצד שני, איך כן נראית זונה? מה אני באמת יודעת, מלבד הסטיגמות שיש לי?

היא עשתה דבר נוסף, גרמה לי לדאוג לגבי בעלי הטרי, נדב.

האם הוא גם הולך לזונות? האם שכב פעם עם טלי? האם בעלי היקר שכל-כך אוהב אותי צריך גם לברוח ממני? האם היצר משתלט עליו ואז הוא בורח לזונה? האם כל הגברים בוגדים? ואולי כבר עדיף זונה. אבל טלי אפילו לא "זנותית" כמושחשבתי שזונה צריכה להיות. היא יפה ואנושית ואז הבגידה ברורה, גם אם זה עם זונה. לבי נחמץ. הדאגה הפריעה לי. טלי הצליחה לערער את הביטחון הנשי שלי.

רציתי לספר לו אך לא העזתי. נכנסתי הביתה בשקט הרגיל שלי, עם החיוך המצחיק שלי. הבטתי במראה שבכניסה. שערי היה מבולגן, תלתליי פרועים. חשבתי על השיער החלק והיפה של טלי. כמה שהיא יפה וכמה שאני פשוטה לידה. לא אהבתי את המחשבה הזאת. נכנסתי הביתה, הבטתי בנדב במבט קצת אחר, שהוא כמובן לא קלט, הכנתי לנו ארוחת ערב ואחרי שניקרתי מול הטלוויזיה הלכתי לישון. נרדמתי לפניו בלי לומר לילה טוב או לתת לו נשיקה.

נפלתי לשינה עמוקה.

"מקיאות ונאנסות: על הקשר בין אנורקסיה לזנות בספר חדש", דפנה לוי, XNET לאישה, 5.8.15

מיכל מישל גבאי רצתה לכתוב ספר על נושא שקרוב לליבה – אנורקסיה. אך מהר מאוד גילתה כי כל המרואיינות שלה, יפות ומוכשרות, עוסקות בזנות: "יודעות שרע להן, ולא יכולות לצאת"

אחרי המסע הזה ואחרי הכתיבה, היא עדיין לא בטוחה שפענחה לגמרי את הנשים האלה, אבל דבר אחד ברור לה: גם מי שחושבת שבחרה בזנות בחירה חופשית, משלה את עצמה. כולן חוות את העיסוק הזה כאונס יומיומי ומתמשך, וכולן היו רוצות להימלט משם, לו רק האמינו שהן מסוגלות.

"פגשתי יותר מחמש הנשים שראיינתי, אבל בחרתי בכוונה את אלה שלא דומות למה שאנשים חושבים על זונה. רציתי שהספר יבליט את האנושיות שלהן, את זה שהן לכאורה לא שונות מכולנו. לא רציתי לכתוב על נרקומניות או על נשים שאנשים יוכלו להגיד לעצמם שלא מפתיע שהן הגיעו לזנות".

מצאת בכל זאת מכנה משותף בין כולן?

"היעדר מוחלט של חמלה עצמית. הן כל כך יפות, כל כך מוכשרות, איכותיות מאוד ומשוכנעות שהן נכנסו בעיניים פקוחות לזנות. גם הסביבה אומרת להן, בעיקר לאלה שעובדות בליווי לכאורה יוקרתי, שזה כסף קל. בפועל זה מאוד קשה. הן כל הזמן נאנסות, כביכול בהסכמה. הן יודעות שרע להן נורא, אבל כולן אמרו לי 'אני לא יודעת איך לצאת מזה'".

הן בודדות ברמה שאי אפשר לתאר. הן אוכלות ומקיאות ואוכלות ומקיאות – בין לקוח ללקוח" 

את מתארת גם מקרי אונס ברורים – אירועים שבהם לקוח נוהג בהן באלימות.

"הן יודעות שבמקרים כאלה אין להן מה לעשות, כי מי שמנהל את הדירה או את שירות הליווי יהיה תמיד לטובת הלקוח. רשמית מדברים שם על 'אנחנו משפחה', בפועל הלקוח תמיד צודק, ואם הוא לא מרוצה, היא לא תקבל כסף".  

"פציעות של הלב", נטלי ברוך, פורטל היוקרה של ישראל, 4.8.15

… לא כל יום מזדמן לקרוא עדויות של נשים העוסקות בזנות. לרוב זה דרך תיווך אקדמי פמיניסטי כמו בספרה של ד"ר ענת גור "מופקרות", או ממבט פוליטי חברתי כמו בספרה של אילנה המרמן "במחוזות זרים – סחר בנשים בישראל" או ממקום של עדות אישית כמו "הצד המואר של הירח: מעולמה של אישה צעירה במעגל הזנות בישראל" מאת אנה (שם בדוי). אין ספק ש"חדרים של אהבה" הוא אחד הספרים היותר חשובים שנכתבו בתחום תעשיית הזנות בישראל. …

העדויות של טלי ואליס, דמויות הספר שכאמור מבוססות על נשים אמיתיות אינן קלות לעיכול. הספר מוליך את הקוראים/ות לתוך סיפור חייהן, החל מילדותן וכלה ביומיום שלהן, שם הן משמשות כלי לסיפוק גברים השבויים אף הם בעולם פטריארכאלי, חסר רחמים. קולן האותנטי של טלי ואליס, נוגעים בנשמה. הדיכוי שבו הן חיות, הקליינטים שחומדים את גופן ונפשן, והרצון התמים באהבה, חום ובהיחלצות מהזנות זועקים לשמיים.

ההקשר של הפרעות האכילה שהן מקור שליטה מול מציאות כאוטית של אובדן השליטה הוא חיבור מופלא שטרם נעשה בספרות בתחום בישראל. …

כתיבת תגובה

התקשרו לייעוץ איתי